גיטרה, כללי, פסנתר

חיבור אישי

תחילת הדרך

הי, שמי יונתן. התחלתי את דרכי בהוראת נגינה כשהייתי בן 17. זה היה בסיומו של אירוע שבו ניגנתי. ניגשה אלי אחת מנשות הישוב וביקשה ממני שאלמד את הילדים שלה לנגן על אורגנית. התמונה הזו כל כך חדה בזיכרוני, כי בשנייה אחת היא החזירה אותי שתים עשרה שנה אחורה, מכיתה י"ב לכיתה א', אז התחלתי ללמוד לנגן על אורגנית עם מורה, עולה מרוסיה (איך לא?) שבמשך שלוש שנים הגיעה אלינו הביתה מידי שבוע, ולימדה אותי ואת אחי איך להעביר עמודים בספר תווים. זו הייתה חוויה ארוכה מידי, שגרמה לי לנטוש את כלי הנגינה, והותירה בי תובנה שגויה ומזיקה, שכנראה ואין לי מה לחפש במוזיקה.

רק בסוף שנות היסודי, זכיתי להתחיל מחדש, הפעם עם הגיטרה. היה בי רצון פנימי בלתי ניתן להסבר, שמשך אותי אל הנגינה. ישבתי יחד עם חבר על חוברות אקורדים של שירים שאהבנו ופשוט נהנינו מכל רגע של גילוי והתנסות עצמאית. הרשינו לעצמנו לטייל עם הצלילים הלוך ושוב, עוד לפני שידענו את השם התיאורטי שלהם. עברנו בין תבניות של אקורדים, ניסינו להבין את הקשר ביניהם, ושיחקנו עם המעברים ביניהם, שוב ושוב. זו הייתה תקופה של כמה חודשים טובים שבמהלכה היינו נפגשים לעיתים קרובות ומנגנים, בלי להסתכל על השעון, כשהאוזניים והאצבעות מובילות כל הזמן, מוליכות ומכווינות אותנו במסע האינסופי של פיתוח היכולות המוזיקליות שכנראה תמיד היו שם ורק חיכו שמישהו ייתן להם את מלוא תשומת הלב ויוציא אותם אל הפועל.

בשלב מסוים גילינו שאותם הצלילים נמצאים גם על הפסנתר, על המפוחית, על החלילית, ועל מיתרי הגרון שלנו, ופתאום הנגינה הפכה ליכולת כל כך טבעית, חופשית, ממכרת, מעצימה ומרפאת. כמו איזו דלת מיוחדת, שנותנת לנפש להתחבר אל מרחב אינסופי שנמצא מעבר לגבולות של העולם הזה, ועדיין להיות בנוכחות, כאן ועכשיו, מסוגל לתת ביטוי לתחושות, שפשוט זורמות החוצה דרך המוזיקה.

"אני לא יודע תווים", אמרתי לאותה אמא, "איך את רוצה שאני אלמד את הילדים שלך?" אבל זה לא הרתיע אותה. אולי לא הבינה את המשמעות, ואולי פשוט רצתה רק לתת לילדים שלה חוויה חיובית, והרגישה שיש לי את היכולת לתת להם משהו שיקדם אותם. אז פשוט קפצתי למים, עוד לפני שלמדתי את תורת ההוראה המוזיקלית. הוצאתי את ספר התווים שמאז כיתה ג' כבר העלה אבק, והתחלתי ללמוד אותו שוב, הפעם כ"מורה", תוך כדי שחייה. את הסולמות והאקורדים כבר הכרתי, ידעתי לנגן כל שיר שרציתי מהשמיעה. הגיע הזמן להיפגש מחדש עם הקווים הצפופים והעיגולים השחורים שמסתתרים ביניהם. בדיוק למדתי נהיגה והרבה דברים התחברו לי לנגינה, אז הפכתי את האורגנית למכונית ואת מהירות המקצבים ללוח השעונים, ותוך חודש מצאתי את עצמי כבר עם שמונה תלמידים שהצטרפו לנסיעה.

חכמת הלמידה

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם…"

במקביל לעבודת ההוראה שהתגלגלה לפתחי כנער צעיר עם הכנסה שעתית של 20 ש"ח, התחלתי לעבור תהליך אישי מחודש עם מורים מנוסים ומקצועיים מהקונסרבטוריון העירוני, וגיליתי שלכל מורה יש את דרכי הלמידה שלו. במשך כל אותם שנים ניסיתי לחקור מהם היסודות החשובים בלימוד נגינה ומהו הבסיס שאדם צריך בשביל לפתח את הכישורים המוזיקליים שלו בכוחות עצמו…

לא מצאתי את התשובה בגוגל, וגם לא אצל אף אחד מן המורים שהכרתי. היא הייתה בתוך ספר דקיק שנכתב על ידי טובה ברלין פפיש ז"ל. הספרון נקרא "להיות מורה – פרקים בהוראת מוסיקה", וכאשר פתחתי אותו גיליתי לא פחות מאוצר בלום. הוא, יחד עם שני ספריה האחרים, "דרכי הוראה בפסנתר" ו – "שמיעה שבלב", שלושתם יחד, מלווים אותי בעשור האחרון כאבוקה לרגליי, ומאירים לי את השבילים.

כן, יש דרך סלולה, בהירה וברורה. יש עקרונות שחשוב לשמור עליהם ויש יסודות שמוכרחים להניח כמו שצריך במפגשים הראשוניים שמתרחשים בין התלמיד לבין כלי הנגינה, כי הם אלו שנותנים את הבסיס, שיאפשר לו אחר כך להמשיך לגדול ולצמוח. חשוב שתהיה הדרכה, הכוונה, מערכת שעובדת ובעיקר השראה מלמעלה, אבל לא כאשר הם באים על חשבון תחושת הביטחון העצמי לנגן באופן עצמאי וליצור מוזיקה ללא תלות בגורמים חיצוניים.

אנחנו חיים בעולם מהיר שמציף אותנו במידע, וזה מה שנגיש לנו, צורת לימוד שנעשית באמצעות חומר תיאורטי, תווים, סמלים, מונחים מוזיקליים, או צורת לימוד שנעשית על ידי חיקוי ותרגול מאומץ של טכניקות שמועברות בצפייה בסרטונים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו ללמוד בקלות ובמהירות, ובכל זאת, רובנו לא מצליחים להתמיד לאורך זמן, כי נחלשה בנו האמונה ביכולת שלנו לנגן בכוחות עצמנו ולהיות מסוגלים להוציא תחת ידינו צלילים יפים וחופשיים.

למה אנחנו מתמלאים בחששות כאשר אנחנו רק מעזים להתקרב אל כלי נגינה, כזה או אחר? הרי יש לנו מיתרים בתוך הגרון, אנחנו מכירים את שפת המוזיקה מזמן היותנו ברחם, ובגיל שלוש כבר ידענו להפיק מתוכנו מנגינות באופן טבעי, בסולמות שונים…

נגינה היא קודם כל חיבור פנימי ורגשי, תוצר של הקשבה יצירתית ותשומת לב. בשביל זה לא צריך ללמוד תווים. מהצד השני, בשביל להצליח לנגן על פסנתר או על גיטרה, אנחנו נדרשים לפתח חוש קצב, קואורדינציה, ומיומנות טכנית בעשר אצבעות. גם כאן, למה צריך לעבור את מחסום התווים בשביל לעשות זאת? כאשר אנחנו מתחילים ללמוד נגינה דרך המונחים התיאורטיים, עוד לפני שלמדנו לנגן עם הכישורים המוזיקליים הטבעיים שלנו, לטייל עם הצלילים על כלי הנגינה ולהרגיש אותם עם האוזניים והאצבעות, אנחנו מדלגים על שלבים שאחר כך כבר נתקשה להשלים. התיאוריה המוקדמת מידי באה על חשבון פיתוח כושר השמיעה, על חשבון רכישת היציבות הטכנית, על חשבון בניית חוש הקצב, ובעיקר על חשבון היכולת לאלתר ולהביע את עצמנו תוך כדי הנגינה, בחופשיות ובביטחון.

כשילד לומד לקרוא אותיות, א', ב'… הסמלים החדשים האלה מתחברים אצלו באופן טבעי למושגים שהוא מכיר מאז ומתמיד, "אבא", "אמא". אוצר המילים שלו כבר מלא, יש לו את היכולת לבנות משפט, לשוחח באופן ספונטני ולהביע את מה שהוא רוצה להגיד. תפקידו של המורה הוא בסך הכל לעזור לו לקלוט את המילה שהוא כבר יודע, רק הפעם בלבוש חדש, של צירופי אותיות. אותו הדבר במוזיקה. יש את הצלילים עצמם, ויש את הביטויים החיצוניים שלהם. אותה מורה שהגיעה אלי הביתה כשהייתי בכיתה א', לימדה אותי שבשביל להצליח לנגן אני צריך קודם כל ללמוד שפה שאין לי שום מושג איך היא קשורה לעולם שלי. "דו, רה, מי…" אם המפגש הראשון שאני צריך לעבור בלימוד נגינה צריך להיות עם מונחים זרים מהתרבות הנוצרית, מה הפלא שחווית ההתרגשות הראשונית דועכת כבר בשיעור השני…?

שפת התווים המקובלת היא דבר נהדר, כאשר לומדים אותה על הדרך, תוך כדי תנועה ובזמן הנכון, כשמתעורר אצלנו הרצון או הצורך לעלות לשלב מתקדם יותר. קריאת התווים מאפשרת לנו לנגן יצירות קלאסיות, להרחיב את חוש השמיעה ואת הרגישות לצלילים, לדייק ולשפר את הטכניקה ולהצליח לרדת לפרטים הכי קטנים. ובאמת, בשלב הזה, זה יכול להיות רעיון מצוין להיעזר בלמידה שנעשית דרך מסכים ובטכניקות שנלמדות מצפייה בשיעורים אינטרנטיים.

שביל הזהב

לפני כמה שנים, תוך כדי שיעור נגינה, ניסיתי ללמד תלמידה צעירה ומוכשרת איך היא יכולה למצוא שירים מהשמיעה. אמא שלה ביקשה ממני שאלמד אותה לנגן עם תווים החל מהרגע הראשון, דבר שהיה מנוגד לדרך שבה בחרתי ללכת עם התלמידים, ושאלתי את עצמי אם יש איזה שביל זהב שיאפשר לאותה ילדה להתנסות בתווים במקביל לחיבור הטבעי עם הצלילים. ניסיתי למצוא דרך יצירתית שתעזור לה להבין את הקשר בין התחום השמיעתי לשפה התיאורטית. ואז בהבזק של רגע בחרתי שיר, ועם עט על דף לבן פשוט ציירנו צלילים בצורת עיגולים ושרטטנו את המסלול של המנגינה כיצד הוא עולה ויורד ביניהם, זה אחר זה. מיקמנו אותם, טיילנו איתם בעזרת האוזניים, וניגנו את אותה המנגינה במקומות שונים על פני הפסנתר.

כמה שעות לאחר מכן, בבית, התיישבתי שוב על הפסנתר והתחלתי לבכות מהתרגשות. נפל לי האסימון שמצאתי את הפיתרון כיצד להעביר הלאה ולהנגיש לאחרים את הדרך שחיפשתי כל כך שנים, באופן פשוט ומתבקש כל כך, ומאז אני בתהליך יסודי ועמוק, של כתיבה, יצירה, וחקירה.

הקמתי עסק שנקרא "טיולים בצלילים". בסייעתא דשמיא ויחד עם צוות מקצועי ומסור, חיברנו סדרה של חוברות, הכנו עזרים ייחודים לכלי הנגינה, ערכנו קורסים דיגיטליים, בנינו מערכת חוגים לתלמידים מכל הגילאים בשביל שיוכלו לפתח את הכישורים המוזיקליים שלהם מהבית באופן עצמאי עם ליווי אישי ויומיומי, והפקנו תוכניות נגינה לסדנאות עבור קבוצות שונות.

החלום שלי הוא שהשיטה הזו תיושם בכל מקום ברחבי העולם. מגני ילדים ומועדונים של החינוך המיוחד, דרך בתי ספר ובתי אבות, ועד למרכזי למידה גדולים, בשביל לאפשר לכל אדם עלי אדמות לקבל את ההזדמנות לפתח מערכת יחסים איכותית, בריאה ומעצימה עם כלי הנגינה, שבה הוא יכול לבחור איך לנוע בין הנתיבים השונים, השמיעה, הטכניקה והתיאוריה, וככה לבנות בסיס מוזיקלי של אמון, מחויבות ותשוקה, שרק הולכים ומתגברים עם הזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *