חיבור רגשי

לא יעזור לכם שום דבר, כשהלב של הילד לא נמצא בנגינה, הוא פשוט ינטוש את הלמידה.

ולכן זה הדבר הראשון שכדאי לשים לב אליו.. ככל שנגלה את חוסר העניין מאוחר יותר, כך יהיה קשה יותר לתקן בהמשך, כי כידוע יש השפעה עצומה של החוויה הראשונית והצעדים הראשונים עם כלי הנגינה על כל העתיד המוזיקלי של הילד.

איך זה בכלל יכול לקרות, שנוצר ריחוק רגשי בתוך למידה של אמנות כל כך טבעית וקסומה כמו נגינה?

בשביל להבין את זה, תחשבו על הילד הקטן שלכם או על הילד הקטן שבכם, לפני הכניסה לבית הספר. החיים שלנו היו תמיד מלאים בצלילים, בשירים ובמנגינות. בשביל לצייר, לשיר ולרקוד, מעולם לא היינו צריכים לחשוב יותר מידי. זה היה פשוט, זורם ואינטואיטיבי.

ואז הגיע הזמן לעלות לכיתה א', וללמוד את ה – א' ואת ה – ב', והאותיות שנמצאות על הלוח מתחברות לעולם המושגים שאנחנו מכירים מקרוב. "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא". וככה הצורות החדשות מתיישבות על הלב, ונוצר חיבור רגשי.

והנה התחיל שיעור המוזיקה הראשון וההתרגשות כל כך גדולה, להיות מסוגל כבר לנגן כמו הזמר האהוב עליך, דוד המלך או האח המוכשר של אמא. ובמקום לתת לאצבעות ולאוזניים להתחיל לחקור את כלי הנגינה, להרגיש ולשמוע את הצלילים, מלמדים אותך שקודם כל עליך לדעת את הדו, רה, מי..

מה זה, איך המונחים האלה קשורים לעולם שלי? הייתי שואל לפני 30 שנה את המורה לאורגנית אם רק הייתי יודע שמותר לי.. והתשובה הרווחת היא שככה כבר לומדים נגינה 1,000 שנה, וככה מנגנים. וככה, המוני ילדים, במקום להיפגש עם עולם הצלילים שהם כבר מכירים מהרחם של אמא ורק לגלות אותו שוב על כלי הנגינה דרך החושים, הם מוצאים את עצמם בגיל 6 נאלצים להתמודד עם קריאה וכתיבה של שפה זרה ומורכבת, שדורשת יכולות שפשוט לא תואמות את השלב ההתפתחותי שבהם הם כרגע נמצאים.